אחיקר, בהתחננו לפני אלוהים שיעניק לו בן זכר, מנמק: "אנא אלוהים! תנה לי בן זכר, והיה במותי ושם עפר על עיני", ולִבְנוֹ המאומץ אומר: "בני, עין איש כעין מים, לא תשבע עושר עד תמלא עפר". מפליא כמה דומה בהצגת תאוות האדם להישגיות ולנכסים שאין לה שובעה לזו שבמשלי: "שְׁאוֹל וַאֲבַדֹּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה" (כ"ז/20).
החכם ב"כַּלִילָה וְדִמְנָה" מוסיף נופך משלו על המים שבדברי אחיקר: "העולם הזה דומה למים מלוחים – ככל אשר ירבה השותה לשתותם, כן יגדל צימאונו" (שם, ע' ל''ד). וחז"ל מתמצתים: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה, פ"א, י"ג).