מופלאוּת ארז הלבנון
- אברהם אלישע
- 19 בדצמ׳ 2018
- זמן קריאה 1 דקות
מימים עברו ארגה הדת שתי וערב את החיים כולם. פילוסופיה ותאולוגיה נשקו זו לזו, והיו שאף ראו בתאולוגיה את שיאה של המחשבה הפילוסופית. הדת צרבה באדם וגם שאבה ממנו את הנאמנויות וההתחייבויות העמוקות ביותר, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְ-הוָה יִחְיֶה הָאָדָם (דברים, ח'/3). נפש האדם חישבה את תכלית עצמה כצליינית. כל חייה היא כִּלכּלה תשוקה עזה לעלות לרגל למקדשי האלוהים ולחלות את פניו, לדעת ולקיים את רצונו. הזהות האנושית התעטפה בשמות תאופוריים, לקרבת משמעות אנלוגית עם האל, עם
ספרי הקודש והפולחן, לקרבה חווייתית עם זהות שמם. אחדות המיקרו-מקרו קוסמי במקדשים נחשבה חלק מעולם התופעות הנגלה, ועם זאת הייתה עטוית ערפל של מציאות עלומה שמחוץ להשגת החושים, אך בהיסק השכלי והרגשי חיפשה וגם הכילה ערגה למטאפיזי, לאלמוות, לזיכרון נצחי, לטרנסצנדנטי שלִשמם לפתו בכמיהה את שם האל.
למאמר המלא:
תגובות