והיה בוקר. ארגזים נערמו בצידי מדרכות ושובלי נייר התעופפו ברוח הקרה. צחנה, ערימות וסירחון כל שתן נאפולי הצטרפו לצבעוניות הסחי והמאוס, לביב השופכין, לבדידות המקפיאה, לרוח הרפאים בטרם המולה של יום. לכאן.
ורק הקל-קר הלבן היה חמים, רחום, עליו נשענה סטלה. סטלה קראתיה. עמדה כל הלילה. נערה, הציגה חמוקי בשר וזייפה שובבות לעוברים המהססים. כמו בסיפורים, כמו במציאות, בחיים, כאורות הפנסים המבליחים.
אל הסיפור: