כאשר נפלה עליהם רגיעה ליצרים לחשו שפתיה במקוטע: "זה שיגעון, מה אלוהים עושה בי. איני יכולה יותר. אהבתי חזקה ממני, חשה שאתה יקר לי מאבי ואמי. מאז שנכנסת לחיי אתה זורם בי, בכולי, בעורקי, כל הזמן. ולאחר לכתך אני שואלת מתי אראה אותך שוב, מתי אשמע את קולך. מה הדבר הזה שבנוכחותך אני פתאום קיימת. אין לי למי לספר. חיי נבוכים וכפולים, חצויים. מזייפת כלפי חוץ עם היקרים לי, ואמיתית עם עצמי בנסתרים. געגוע הוא רעב של הנפש, החסר מצמית. מדמיינת את שמך ואת שמי על אדי הזכוכית, כדי להיות הם בתוכי. שיהיו אני, למלא בהם את ריקנותי, משתוקקת, חשה כחלק, כי עניה אני - ממך."
ולרגע השתלבו אצבעותיה באצבעות ידו. חשה בקרבתו החמה והמשיכה: "כאילו מדברת איתך כל הזמן, וסוד בליבי. בפרקי אצבעותיי אני סופרת ומסמנת את ימי מחזור הפוריות שלי, כמו בימים קדומים, מורשת עתיקה ששמעתי מסבתי. זה מקביל למחזוריות הירח, אתה יודע, כדי לחוש פרטיות בתוך עצמי. ובידיים אלה, המבטאות את כל מה שאני, שתלתי באדמה עצי תאנה ורימון שאתה אוהב, נטעתים ליד החלון, ובליבי על שמך קראתים. לא שכחתי, תמיד ב-14 לחודש הירח...
אל הסיפור: