זה היה על אחד ההרים, על אחד ההרים של הכפר בית שבאב אשר בלבנון, כפר שנודע במורשת יציקת פעמוני כנסיות. צלילי קולם אשר נישאו למרחקים סחפו עימם את רוח תושביו כשותפים לתפילת האדם. בעיני זקני הכפר היו אלה כמתדפקים על נקיקי הסלעים ופתחי המערות של ואדי קדישא, מחבואם הנסתר הקדום של הנזירים המארונים מפני חמתו של הקיסר הביזנטי. צלילים אלה, הם סיפרו, נתגלגלו לצורות נעלמות מכל עין אך נחתמו כסימנים של תקווה בנפשם. אמונתם הייתה אוצרם הטוב שבכוחו שרדו את תלאות הקיום.
אל הסיפור: