מאז ומעולם ביקשה נפש האדם לתהות על אחד ממופלאות עצמה: אהבה - מהי? ואילו זו הולידה יצורי מחשבה מוזרים, בדרך הטבע גם ממזרים. היו פילוסופים שדימוה ליאנוס האל ששתי פנים לו - גן עדן ושאול תחתיות. היו שכינוה רפואה, אחרים מחלה. אפלטון גרס: מי שלא נגעה בו יד האהבה - בחושך מהלך, וספר הזוהר פוסק: אהבה - זה שכתוב 'יהי אור'!
האור מאפשר את האינטגרציה עם העולם ואת ההשתקפות האישית בעיניים שמנגד - על משמעותה הרחבה של אמירה אינטימית זו כיציאה מן ה"אני" העצמי בהזדהותו ובהשתקפותו באחר, לעת רגש גואה, לַחוש אחד. וכשהדברים נוגעים לאהבה אמיתית, מדברים על החיבור עם "נפש תאומה". מיתוס המיוחס לאריסטופאנס היווני, מיתוס המרחיב על מקורה הבראשיתי של אחדות זו אשר בנפש.
אנו למדים מכך כי חולי האהבה הוא היפוכו של מושג האחדות - הפירוד. באחת ההרצאות על קבלה שמעתי את המרצה משתמש במילה פּרֶד כשם הבהמה שאינה מביאה זרע צאצאים - כהשוואה סימבולית המאפיינת את מושג הפירוד.
הפירוד בין נאהבים מאופיין תמיד בהשתוקקות. ולהבנתו של מונח זה טוב נעשה אם ניעזר בסמנטיקה הערבית: המילה شَقَّة שַקַּה פירושה חלק, מחצית או גזיר ממשהו שלם. וכך شَقِيق שַקִיק פירושו אח מלידה, חלק מרחם אחד. המילה העברית גִזרון (אטימולוגיה) היא اِشْتِقَاق אִשְתִקָאק. اِشْتاق אִשְתָאק - התגעגע. השתוקקות היא אפוא התחושה הרגשית של הגעגוע, חלק מפורד החש בכמיהה לחיבור טוטאלי עם מושא נפשו - האיחוד עמו יהפוך לשלם.
לעת השתוקקות שלא נענית, זו הפונה לאפיקי יצירה - שאלו אנשים על ניטשה: מה היה קורה למחשבת המערב אילו הייתה לוּ סָלוֹמֶה משיבה אהבה למחזרה זה הנואש. ארתור שופנהאואר, בן ארצו, הנחיל לנו תשובה מן המוכן: אילו מומשה - היה מעיין יצירתו של הפילוסוף משתתק (כלומר, אפשר ש"כה אמר זרטוסטרא" לא היה בא לעולם).
לא פליאה היא שביאליק ממשיך לתהות: "מה זאת אהבה?"
למאמר מלא:
Comments